רש"י על זבחים ל״ג א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים ל״ב ע״ב:י״ב רש"י על זבחים ל״ג ע״א:ב׳ »

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד חוץ מכה"ג האונן שהוא מקריב ואינו אוכל כמו שבארנו, וכל שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה. השגת הראב"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול, א"א ויש לו אחרים כמו כן והם חמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה שהן קרבנות צבור העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים. הכ"מ כתב דמה שלא כתב הרמב"ם החמשה דברים דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבים אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בציבור, וצריך לבאר תירוצו והלח"מ כתב דשם אינו אוכל משום שאין הקרבן ראוי לאכילה, אבל רבינו לא מנה אלא הדברים שראוים לאכילה ואחרים אוכלים והוא אינו אוכל, ודברי הלח"מ היו ברורים אם החמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה הוא תמיד כן, ואין נ"מ אם נטמא הבשר או לא נטמא ואם הוקרב בטומאה אף שלא נטמא הבשר כגון ששחטו זרים או בעלי מומין טהורים, אף שזרקו טמאים לא יאכלו גם הבעלי מומין הטהורים, וכן מבואר מד' רש"י בזבחים דף צ"ט ע"א במה דבעי בגמ' טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו ופירש"י לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים, אבל בהקריבוהו טמאים לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל דקיי"ל בכיצד צולין דף ע"ו קרבנות צבור באין בטומאה אבל אין נאכלין, ואם דוקא בנטמא הבשר אינו נאכל א"כ משכחת גם בהקריבוהו טמאים, ומוכח דרש"י סובר דאפי' לא נטמא הבשר לא יאכל. אכן בירושלמי פ' כיצד צולין הל' ד' על הך מתני' דחמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה, איתא וכשם שהן באין בטומאה כך יהיו נאכלין בטומאה גזירת הכתוב הוא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכן בהל' ה' אמר שם בא בטומאת עובדין היך עבידא, שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין א"ר הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי לא יגע בו טמא, והבשר כל טהור יאכל בשר הרי יש כאן טהורים שיאכלוהו, ומבואר להדיא דאם לא נטמא הבשר מותר לאכול אף שהוקרב בטומאה, אכן איתא שם עוד ר' זעירא מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה, ויידא אמר דאמר ר' שמואל א"ר זעירא בעי בא בטומאת הדם היך עבידא מאחר שאין מתירין לו לזרוק כמי שבא בטומאה, או מאחר שאילו עבר וזרק הורצה כמי שלא בא בטומאה, ומפרש הק"ע דר' זעירא אמר דמאחר שהפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה הכא לענין קרבנות צבור כמו שבא בטומאה, והיינו אף שהבשר לא נטמא, ואח"כ מפרש הא דר' זעירא בעי דמספקא ליה בקרבנות צבור בנטמא הדם ולא נטמא הבשר אם נחשב בא בטומאה או לא. ונראה דיש לומר דתליא הך דינא דלא נטמא הבשר אם טומאה הותרה בציבור או דחויה, דלמ"ד טומאה דחויה בציבור הא בעי ציץ לרצויי, וא"כ בלא הציץ הא הי' הקרבן פסול דאף שנדחה האיסור שלא יקריב טמא מ"מ כיון דילפינן מקרא דטמא מחלל עבודה היה הקרבן פסול, ולכן אמר הגמ' דלמ"ד טומאה דחוייה בעינן ציץ לרצויי, וכיון דבעינן ציץ לרצות הא אין הציץ מרצה אלא על כפרת הבעלים ולא על הכשר הבשר, ולכן הבשר נשאר פסול אף שלא נגע בו טמא וזהו דוקא למ"ד טומאה דחויה אבל למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דלא צריך לזה רצוי ציץ ע"כ דלא נפסל הקרבן כלל, וממילא אין טעם לפסול הבשר כיון שלא נגע בו טמא. ואף דבטומאת המקריבין לא מהני רצוי ציץ וכתבו התוס' במנחות דף ט"ו ע"א ד"ה והכא דבטומאת הגוף בקרבן ציבור כיון דלא מהני ציץ לרצות כשר גם בלא רצוי ציץ, וכן כתב רש"י ביומא דל"ז ע"א ד"ה בין בציבור, אך כבר כתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת התוס' ובטומאת הגוף דכהנים בקרבן ציבור צריך רצוי ציץ, וכתבתי משום דרק בדין נשיאת עון דכתוב ונשא אהרן את עון הקדשים בזה ילפינן דעון הקדשים ולא עון המקדישים, וזהו דוקא בקרבן יחיד שהוקרב בטומאה דאינו נושא אלא עון הקדשים, ועל עון המקדישים כיון דלא נשא אהרן את העון לא קרינן בזה והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד' אבל בקרבן צבור דלא צריך נשיאת עון אפי' למ"ד טומאה דחוייה דהא ליכא עבירה ולא צריך הציץ אלא לרצות שיתכפרו הבעלים, ובהך קרא דלרצון להם לא הוזכר שהוא דוקא בטומאת הקדשים, ולכן בקרבן צבור מרצה גם על טומאת המקריבים, וכיון דשיטת הרמב"ם הוא דגם בטומאת הגוף בקרבן ציבור צריך רצוי ציץ וכיון דהציץ אינו מרצה אלא על כפרת הבעלים ולא להכשיר בשר הקרבן, ולכן גם בטומאת כהנים אף שלא נגעו בהבשר נקרא בא בטומאה ואינו נאכל בטומאה. והנה לפי"מ שנתבאר דהך דינא תליא אם טומאה הותרה או דחויה נוכל לבאר ד' הירושלמי שם דאחר ד' ר' זעירא שהבאנו אמר שם נשמעינה מן הדא דא"ר הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבים ולא עון המקריבים, הפריש בין קריבים ליחיד לקריבים לצבור, הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק את דמו עבר וזרק הורצה, המקריבים ליחיד בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה, הקריבין לציבור אם יש אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק בתחלה המקריבין לצבור בין שיש לו בין שאין לו עבר וזרק הורצה עכ"ד הירושלמי והק"ע כתב בפי' נשמעינה מן הדא כלומר תא שמע, ולא פירש כלל מה היא הראיה מהא דר' הושעיא לבעיא דר' זעירא בבא בטומאת הדם אם חשיב בא בטומאה שלא יאכלו הבשר, ובגליון הש"ס שם כתב וז"ל לפי מסקנת הירושלמי נראה אף דטומאה דחויה בצבור מדאומרין לו הבא מ"מ כיון דזורק לכתחלה הבשר נאכל וצ"ע בתוס' יומא דף ז' ע"א ד"ה דם עכ"ל, ודבריו תמוהין דמפרש דמהא דר' הושעיא מוכח דהבשר נאכל כיון דזורק לכתחלה ומה צריך להביא על זה הא דר' הושעיא אטו בלא ר' הושעיא לא ידענו דבקרבן צבור הבא בטומאה זורק לכתחלה אם א"א להביא בטהרה הא כתיב במועדו אפי' בטומאה. והנה גם דברי הירושלמי הקודמים קשה טובא דאמר מקודם ר' זעירא מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה והכא כמו שבא בטומאה, ואמר ע"ז ויידא אמר ופי' הק"ע והיכן אמר דבר זה, וע"ז הביא בעיא דר' זעירא א"כ אינו דומה דמקודם אמר ר' זעירא בודאי דהוי כמו שבא בטומאה והביא ע"ז הא דבעי ר' זעירא. לכן נראה דהפי' בנשמעינה מן הדא הוא דלא כמש"כ בגליון הש"ס אלא להיפוך דנקרא בא בטומאה ואינו אוכל הבשר אף שלא נטמא, וזהו לפי"מ שבארנו דאם טומאה דחויה וצריך רצוי ציץ אינו מרצה אלא על כפרת הבעלים, אבל הקרבן לאכילה פסול כיון שהוקרב בטומאה וכיון דר' הושעיא אמר גבי הקריבין לצבור אם יש לו הבא, וזהו למ"ד טומאה דחויה בצבור, וכמבואר ביומא דף ז' ולכן זהו דאמר נשמעינה מן הדא ור' זעירא גופיה הוא דאמר כן דפושט האבעיא שלו מדברי ר' הושעיא דבקרבן צבור מהדרינן לטהרה, וא"כ צריך רצוי ציץ וא"כ גם אם לא נטמא הבשר נקרא בא בטומאה ואינו נאכל וכמו שבארנו, ומיושב מה דאמר ויידא אמר דגם בהבעיא שלו פושט כמו דאמר מקודם דבודאי נקרא בא בטומאה. והנה בס' ניר על הירושלמי הקשה על פירושו של הק"ע בהא דר' זעירא דהבעיא הוא בקרבנות צבור אם נקרא בא בטומאה ואינו נאכל אף שלא נטמא הבשר דמה ראיה מביא מפסח דהתם לקולא הוא דכמו דמותר טומאת אימורין מותר טומאת בשר, אבל הכא לחומרא הוא אטו משום דנטמאו אימורין אסור לו לאכול הבשר בטהרה, והקשה שם עוד על מה שדימה הק"ע טומאת בשר לטומאת אימורין, וכתב שדבריו הוא מד' התוס' בפסחים דף ע"ט ע"א ד"ה או שהיו, וזהו בפסח דאסור להקריב האימורין בלילה דהוי אימורי חול. אבל בקרבנות צבור משכחת ליה דאפשר להקריב האימורין בלילה שיהיו הכהנים טהורים, והנה אף שבזה דבריו נכונים במה שהקשה על הק"ע שכתב דהואיל ואישתרי טומאת אימורין והביא שבד' תוס' הקשה הגרעק"א בגליון הש"ס ע"ש אבל עיקר קושייתו דמה ראיה מייתי ר' זעירא מפסח על קרבנות צבור דבפסח הוא לקולא ובקרבנות צבור הוא לחומרא לא קשה כלל דשפיר מייתי ר' זעירא דכיון דבפסח אם הכהנים טמאים בא כל הפסח בטומאה, ואין מצריכין לעשות הפסח כל מה דאפשר בטהרה, וכמו שכתבו התוס' שהבאנו, וע"כ דטעמא משום דבקרבן יחיד כה"ג אם היה בא בטומאת דם שהיה הציץ מרצה אף שלא היה נטמא הבשר לא היה נאכל משום שהציץ לא הרצה אלא על הבעלים, וזהו טעמא דפסח דאין מצריכין לשמרו בטהרה, דכיון דבלא דין היתר דפסח כשהכהנים טמאים דהוי כקרבן צבור בלא ההיתר דהפסח נאכל אף שהוקרב בטומאה היה הפסח פסול, וכיון שהותר הפסח לאכילה אף שהוקרב בטומאה הותר נמי טומאת הבשר, א"כ מביא שפיר ר' זעירא דאף שלא נטמא הבשר נקרא בא בטומאה' וקרבן צבור שלא הותר בשביל זה לאכילה ודינו לענין אכילה כקרבן יחיד אינו נאכל דאם נימא דלענין אכילה אין אנו משגיחין אלא על טומאת הבשר, וכל זמן שלא נטמא הבשר לא נקרא בא בטומאה, א"כ אמאי מהני מה שהוקרב בטומאה לזה שיהיו מותרין ליגע גם בבשר ולאכול גם בטומאת בשר, דהא טומאת הכהנים אינו מצריך כלל שיהי' הבשר טמא דאפשר שישחטו זרים או בע"מ טהורים, וע"כ דבהקרבה בלבד נקרא בא בטומאה. והנה ביומא דף ז' בהא דפריך לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור מברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, פירשו רש"י ותוס' דלא הורצה היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו כדאמר ר' יוסי בר חנינא ביבמות דף צ' ורב נחמן משני כי תניא היא דיחיד, וא"כ לפי"מ דבמנחות דף כ"ה מייתי הגמ' דבברייתא גופא תניא בד"א ביחיד, אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה הוא ג"כ להתיר בשר באכילה, ומוכח דקרבן ציבור הבא בטומאה הבשר נאכל אם לא נטמא, ועוד דהא גם ברישא קתני דבשוגג הורצה והיינו להתיר בשר באכילה ומוכח דהציץ מרצה להתיר בשר באכילה וא"א לומר דהוא למ"ד טומאה הותרה, דהא רב ששת פריך מהא לרב נחמן ומוכיח דטומאה דחויה ולדידיה אמאי בשוגג הורצה, איברא דבפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' אות ח' בארתי דהרמב"ם לא פסק להלכה כריב"ח ובמזיד לא הורצה מדאורייתא ומשום דפסק כרבינא, וא"כ אינו צריך לומר דרב ששת סבר כריב"ח ויכול לסבור כרבינא דהחילוק בין בשוגג בין במזיד הוא מדאורייתא, ולריב"ח אפשר לומר דסבר טומאה הותרה בציבור, עכ"פ לרש"י בעצמו שכתב בזבחים דף צ"ט דכל הבאין בטומאה אינם נאכלין קשה איך פירש כאן דהא דבמזיד לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה והוא אליבא דרב ששת דסבר טומאה דחויה בצבור. עוד קשה דבמנחות דף כ"ה בהא דתנן נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה כתב רש"י והמנחה כשירה והשיריים נאכלין והקטרה בקומץ הא הוא כזריקה בדם, ועוד שבמנחות דף ט"ו גבי נטמאת אחת מן החלות אמר, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות וכתבו התוס' לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשיב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך כטהור גמור, והרמב"ם פסק כרבנן דהטהור יאכל וחזינן דהציץ מרצה לגבי שאר הקרבן אפי' לאכילה. ונראה דאף דבירושלמי שהבאתי סבר ר' זעירה דאפי' דם שנטמא שהציץ מרצה, אינו מרצה אלא על הקרבן ולא על הבשר לאכילה מ"מ לפי הבבלי דאמר ריב"ח דבמזיד לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה, ובשוגג הורצה להתיר בשר באכילה ומוכח דמהני רצוי ציץ לאכילת הבשר ומוכח מזה דדוקא בבאים בטומאת הכהנים דאיכא קרא דטמא מחלל עבודה ומחלל הקרבן לכן גם בקרבן צבור למ"ד דחויה אינו מועיל להתיר הבשר משום דריצוי ציץ אינו מועיל אלא לרצות הקרבן להבעלים, אבל נטמא הדם או הקומץ ליכא קרא דמחלל עבודה אלא דממילא כיון דנפסל ואינו מרצה לא הותר הקרבן, א"כ למה לא יהי' היתר גם על השיריים לאכילה דדוקא בטומאת הכהנים שייך לומר כן כיון דבלא רצוי ציץ נעשה ע"י עבודת הטמא חלול ופסול על כל הקרבן גם על השיריים, אבל הכא ליכא טעם לפסול השיריים כיון שע"י הציץ הורצה הקרבן. ולפי"ז לא נוכל לכאורה לחלק בדין אם לא נטמא הבשר בין אם טומאה הותרה או טומאה דחויה, אלא לדעת הרמב"ם בטומאת הכהנים לפי מה דסובר דגם בטומאת הכהנים צריך ריצוי ציץ, אבל לפירש"י ותוס' דסוברים דבטומאת הכהנים אפי' למ"ד טומאה דחויה לא צריך לריצוי ציץ, ובטומאת דם ואימורים הא גם ריצוי ציץ מהני להתיר הבשר, א"כ לכאורה אין חילוק בין אם טומאה הותרה או דחויה, אבל באמת זה אינו דאף דכתבו רש"י ותוס' דבטומאת גברי דליכא רצוי ציץ גם למ"ד טומאה דחויה מרצה בלא ציץ מ"מ הא אינו אלא דחויה ומהדרינן אטהורים, וא"כ לא נעשה בקרבן צבור שבא בטומאה אלא רצוי הקרבן, אבל הבשר כיון דבלא דין דחיה היה הטמא העובד מחלל הקרבן והבשר אינו נאכל ומפרשינן מתני' הבאין בטומאה ואין נאכלין בטומאה בטומאת ההקרבה אף שהבשר לא נטמא' ולכן גם על רש"י לא קשה מד' הירושלמי דאמר מעיקרא דדוקא בשביל שהבשר נטמא לא נאכל משום דסובר טומאה הותרה בצבור, ורש"י בזבחים כתב להלכה דקיי"ל טומאה דחויה בצבור ולפי"ז מה דסובר רב נחמן דלא מהדרינן אטהורים הוא אפי' בחטאות הציבור דאיכא בשר לאכילה דרק בזריקת הדם והקרבת האימורין לא מהדרינן שלא יגעו בהבשר, ומשום דסבר טומאה הותרה בצבור, ומה דאמר רב נחמן מודינא היכי דאיכא שיריים לאכילה זהו במנחה שנטמאת שנטמאו גם השיריים. והנה התוס' במנחות דף ט"ו שהבאתי למעלה, בד"ה ור' יהודה כתבו אע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי ציץ לרצויי, דמאי דהיתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה ה"ה נמי דלא מהניא למישרייה לטהור וכו', ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא עכ"ל, ולכאורה מבואר מדבריהם להיפוך ממה שכתבתי דהותרה בצבור לא מהני להתיר וציץ מרצה מהני, אבל באמת אין סתירה מד' התוס' דשם הא מיירי בנטמאת אחת מן החלות דכיון דהטמאה אסורה באכילה הו"ל כאבוד ושרוף דפסולות גם הטהורות, כדילפינן בדף י"ב מקודש קדשים הוא ואם הציץ מרצה חשיב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך, אבל בטומאת הכהנים הוא להיפוך דכיון דטמא מחלל הקרבן כל הקרבן פסול וציץ מרצה לא מהני אלא לרצות הקרבן ולא להתיר בשר לאכילה, אבל אם טומאה הותרה אינו מחלל הקרבן כלל. עתה נבוא לדברי הרמב"ם והראב"ד דהשגת הראב"ד כבר מבואר דהוא סובר דאפשר שיהי' בא בטומאה ויהי' נאכל לטהורים שהבשר לא נטמא, והרמב"ם סובר דכיון דטומאה דחויה בצבור וצריך רצוי ציץ גם אם הבשר לא נטמא אינו נאכל, וממילא לא שייך זה להאי כללא דכל שאינו אוכל אינו עובד, דהחמשה דברים אינם נאכלים אפי' לטהורים. אכן שיטת הרמב"ם עוד צריך בירור, דבהלכה כ"ג כתב קרבן צבור הבא בטומאה אע"פ שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב מפני שאינן ראויים לאכילה, ובפשטות דבריו משמע שהטמאים הקריבו אותו ומ"מ הטהורים אוכלים משום שלא נטמא הבשר, אבל הכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס דכונת מה שכתב שהטמאים מקריבין אותו היינו שיכולים להקריב אבל הדין הוא כשטהורים הקריבוהו, וכמו שפירש"י בזבחים דף צ"ט שהבאנו וממה שכתב הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם מוכח דסובר בדעתו דאם טמאים הקריבוהו אינו נאכל גם לטהורים אף שלא נטמא הבשר ובאמת מוכח כן מדבריו בעיקר ההלכה בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה י"א שכתב וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, ושינה בלשונו מלשון המשנה דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינה נאכלים בטומאה, והרמב"ם כתב סתם אינו נאכל ובודאי בכונה שינה מלשון המשנה שהי' אפשר לפרש אינו נאכל בטומאה כשהבשר הוא טמא, לכן כתב סתם אינו נאכל, איברא דלשונו בסוף ההלכה משמע להיפוך שכתב אלא מקטירין ממנו דברים הראויים להקטרה, והשאר ראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו, ולשון כשאר קדשים שנטמאו משמע דגם בזה כונתו כשנטמאו, ומ"מ כיון דשינה מלשון המשנה וכתב סתם אינו נאכל, ובודאי מצוי שיהיה הקרבן נקרב בטומאה והבשר לא יטמא, ולכן צריך לפרש דמה שכתב כשאר קדשים שנטמאו היינו דזה שראוי לאכילה שקרב בטומאה דינו כשאר קדשים שנטמאו ונשרף. אכן כל זה בארנו לפי"מ דמשמע בשיטת הרמב"ם מדבריו בפ"ד מהל' ביאת מקדש, אבל מדבריו בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ט' שהביא להלכה הא דאמר רב ששת בב"ק דף ק"ו וכדמסיק רבא וכתב היה טמא בקרבנות צבור, וכל הכהנים טמאים נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר, ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים, ובפשוטו מוכח להדיא דהבעלי מומין הטהורים אוכלים אף שהקריבוהו הטמאים, ועיין מה שכתבתי שם בזה אבל הוא דוחק גדול ולא נראה לי עכשיו כלל, אכן כיון דבפ"ד מהל' ביאת מקדש מוכח דכל באין בטומאה אין נאכלים נראה לפרש הא דפ"ד מהל' כלי המקדש באופן אחר דמה דנותנו לבעלי מומין טהורין אין הטעם בשביל שיאכלו הקרבן, אלא דעיקר הקרבן נותנו לבעלי מומין טהורין על מעשה הקרבת הקרבן, והיינו דאף דבעבודה אסורין בעלי מומין אבל בשחיטה הא מותרין וכן בהפשט ונתוח, וכיון דקיי"ל טומאה דחויה בצבור ואם יש מיעוט כהנים טהורין עובדים הטהורים, לכן גם כשכל הכהנים טמאים מ"מ אין אנו מטמאין לכתחלה בשר הקרבן דאף דגם אם הבשר יהי' טהור כיון שבא בטומאה אינו נאכל וישרף כדין קדשים שנטמאו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' כ"ג מ"מ כל זמן שלא נתקבל דמו ע"י טמאים הא לא נפסל, וא"כ בשעת שחיטה אין לפוסלו אף שאין עכשיו בעזרה כהנים טהורים דשמא יבואו כהנים טהורים ולא מיבעי לפי דברי הכ"מ בפ"א מהל' פסוה"מ הל' כ"ח דגם הרמב"ם סובר דאפי' קבל הטמא כל זמן שלא זרק אינו עושה שיריים ויקבל הכשר ויזרוק, דודאי אין לטמא הבשר כיון שאפשר שהקרבן יהי' כשר לגמרי, אלא אפי' לפי"מ שצדדתי לומר שם בדעת הרמב"ם דלא כהכ"מ מ"מ השחיטה הוא תמיד קודם תחלת הקבלה ואפשר שיבוא כהן טהור גם קודם תחלת הקבלה, ואפי' אם אי אפשר מ"מ קודם שנעשה עבודה בפסול הא לא נפסל הקרבן ולכן אין להקדים פסולו ע"י שחיטת הטמא, דשמא יגע בבשר ואפשר עוד שאפי' אחר הקבלה שכבר נפסל הבשר מ"מ לא יעסקו הכהנים הטמאים בהפשט וניתוח שיטמאו בזה הבשר, דאף דהבשר נפסל והאוכלו עובר בלאו דלא תאכל כל תועבה כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ הל' ג' מ"מ לא יטמאו אותו לכתחלה שיתוסף לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואין להוסיף פסול ואיסור בקדשים, ומפרש הרמב"ם דמה דאמר רבא לבע"מ טהורים שבאותו משמר דהוא ארישא דרב ששת דנותנו להקרבן לבע"מ טהורים, ומה דאמר רב ששת ועבודתה זהו עבודתה ממש, ואף דבברייתא קרי עבודתה על אכילת הקרבן אבל רב ששת דמיירי בטמא בקרבן צבור דליכא אכילה כונתו על עבודתה ממש, וכן כונת הרמב"ם, ומיושב מש"כ הכ"מ שקשה לפרש כן ע"ש ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן הוא משום קושיית התוס' ומשום קושית הרא"ש בש"מ, ועיין במה שכתבתי שם. וצריך עוד לבאר מה דנותנו לבעלי מומין טהורים ולא לזרים והרמב"ם פסק כרבי דגם בעזרת ישראל מותר לשחוט קדשי קדשים, ונראה דאף דזרים מותרין לשחוט מ"מ עיקר שחיטה בזרים לא שייך אלא בקרבנות שלהם כמו נדרים ונדבות וגם חטאות ואשמות דאמרינן מקבלה ואילך מצות כהונה, אבל בקרבנות צבור דהקרבתן שייך לראש המשמר ברגלים ולראש בית אב שבכל יום שהוא יחלק העבודות ודאי אין הזרים באים בחשבון, וראיה דהא גם שחיטה הוא בחשבון הפייסות ואם זרים יש להם זכות לשחוט למה מפיסין על השחיטה רק בין הכהנים, וע"כ פשוט דעיקר סדר הקרבת קרבנות הצבור שייך רק להכהנים ששם העובדים במקדש ואפי' עבודות שזרים מותרין אבל אין לזרים חלק וזכות בהם, איברא דגם על בעלי מומין לא מצינו שנוטלין חלק בפייס של השחיטה, ואפשר דבפייס של השחיטה יכולין גם בעלי מומין להצביע, אך אפי' אם נימא דבעלי מומין אין נוטלין חלק בפייס של השחיטה עכ"פ יהי' מזה ראיה דבזכות עבודת הקרבנות אפי' בשחיטה אין זכות אלא לכהנים כשרים, ולכן אפי' בקרבן צבור הבא בטומאה שלפי דברינו אין שוחטין לכתחלה הטמאים מ"מ נותן ראש הבית אב לכהנים בעלי מומין דיש להם עכ"פ זכות בעבודת המקדש דהא אכילת קדשים נמי נקראת עבודה דאפי' אכילת תרומה נקראת עבודה בפסחים דף ע"ב, ולכן לענין גדר זכות בעבודת קרבנות הצבור במה שהן מותרין בודאי עדיפי בעלי מומין מזרים ומשו"ה נותנו לבעלי מומין. והנה במה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ט' ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים עמדתי שם דמאיזה טעם יהיה לאנשי משמר הטמאים ולא להבעלי מומין כיון דבעלי מומין חולקין ג"כ בבשר ובעור, וכתבתי שם דבאמת אין כונת הרמב"ם דוקא לאנשי משמר הטמאים, דהא לא גריעי הבעלי מומין בשביל שהם טהורים משהיו גם הם טמאים דשוין עם שאר הטמאים העובדים דהא בדין חלוקה בבשר ובעור שוין בע"מ עם כשרים, והבאתי שם מדברי התוס' לפי מה שפירשו בגמ' דנותן העור והבשר לבעלי מומין שהקשו עורה אמאי הוי לבעלי מומין וכתבתי דקשה קושייתם דהא כל שאין לו בבשר אין לו בעור ושמצאתי שהקשה כן התורת חיים שם, והבאתי דברי הפנ"י דמתני' הוא דוקא אם יש אנשי משמר טהורים העובדים, אבל בעלי מומין טהורים לא עדיפי מאנשי משמר הטמאים העובדים, ולפי"ז קושיית התוס' שיחלקו אנשי משמר הטמאים עם הבע"מ, ובאופן זה בארתי כונת הרמב"ם, אבל עכשיו לא נראה לי לפרש כן בדברי הרמב"ם שלא היה לו לדייק ולכתוב לאנשי משמר הטמאים אלא לכל המשמר. והנה מה שכתבתי בפשיטות דבעלי מומין צריכים להיות חולקים בעור, זהו מדתנן בפ' טבול יום דף ק"ג עורות קדשי קדשים לכהנים קל וחומר ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שזכו בעורה ושם ע"ב בברייתא רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר וכו' וכן כתב כאן הרמב"ם בהל' כ"א כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות, עוד כתב בהל' י"ד נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם וכו' וכתב ביחד כל הפסוקים מדין חלוקת בשר הקרבנות שהם לכהן המקריב, עם הפסוק של עור העולה, ומוכח דחד דינא הוא וכיון שבדין חלוקת הבשר אין חילוק בין תמימים לבעלי מומין אף שאין עובדין גם לענין עור אין חילוק, אכן בפ"ה מהל' מעה"ק הל' י"ט כתב הרמב"ם כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב וזה דריש ת"ק בברייתא דאמר אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב ופירש"י כל הקרבנות במשמע, יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה עולה קדק"ד אף כל קדק"ד, ואח"כ דריש ר' ישמעאל כדתנן במתני' בקדק"ד שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה, ואח"כ איתא הא דאמר רבי וכנ"ל. ונמצא שיש לנו שני טעמים במה דעורות קדשי קדשים לכהנים או משום דכיון דחולקין בבשר חולקין בעור, או דלמדנו מאשר הקריב דכל הקרבנות במשמע, והנה אי ילפינן רק מאשר הקריב היה מסתבר דבעלי מומין שלא הקריבו אין חולקין בעור, אבל אי טעמא משום שחולקין בבשר, וכיון דבעלי מומין חולקין בבשר כדיליף בדף ק"ב מקרא דכל זכר לרבות בעלי מומין דאמר שם שלא בא אלא לחלוקה דלאכילה בהדיא כתיב מקדשי הקדשים יאכל, א"כ חולקין נמי בעלי מומין בעור. ולפ"ז נראה דשני הטעמים איתנייהו להלכה דהיכי שחולקין בבשר, וכיון דטעמא דחולקין בעור הוא משום שהעור מהלך אחר הבשר, א"כ בעלי מומין שחולקין ג"כ בבשר חולקין ג"כ בעור אף שלא הקריבו וכמו דגלי קרא שחולקין בבשר אף שלא הקריבו, אבל בעור העולה שאין לכהנים חלק בבשר וכן בקרבן צבור הבא בטומאה שהבשר לא נאכל לפי"מ שכתבנו בדעת הרמב"ם והכהנים זכאין בעורו אף שלא זכו בבשרה דהא הקרבן לא נפסל וקרינן ביה עולת איש עולה שעלתה לאיש כדתניא שם בדף ק"ג וכיון דאין כאן טעמא דבשביל שחולקין בבשר חולקין בעור, א"כ בעינן דוקא עור העולה אשר הקריב, וכיון דבעלי מומין לא הקריבו אין להם חלק בעור. ומבואר בזה דדוקא מהלכה זו דפ"ד מהל' כלי המקדש שמוכיחים מכאן דאפי' בקרבן הבא בטומאה אם לא נטמא הבשר נאכל מדכתיב נותנו לבעלי מומין הטהורים, מכאן גופא מוכח דאינו נאכל דאם הי' נאכל והבעלי מומין הטהורים אוכלין אותו אין סברא שלא יהיו חולקין בעור כיון שאוכלין הבשר ועיקר טעמא שהכהנים חולקין בעור הוא בשביל שאוכלין הבשר וכנ"ל. והנה בארתי הלכה זו ברחבה ומ"מ איני מחליט בדעת הרמב"ם דכבר כתבתי מה שיש להוכיח מדבריו דגם אם לא נטמא הבשר אין אוכלין, וגם מה שצריך לדחוק לפי"ז בדבריו, ובעיקר הדין העירוני לדברי התוס' בזבחים דף ט"ז ע"א ד"ה אבל בקרבן צבור שכתבו דאונן אינו אוכל כמו בטומאה דאינו נאכל, ומוכח דאפי' לא נטמא הבשר, וכתב ע"ז הר"פ בש"מ אות ה' דבטומאה דאינו נאכל היינו משום שנטמא הבשר ע"ש. ובדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו אם נאמר דהרמב"ם סובר דאינו נאכל אפי' לא נטמא הבשר, א"כ דברי הרמב"ם מיושבים כמש"כ, ואם נאמר דסובר דאם לא נטמא הבשר נאכל לטהורים צריך לומר בישוב השגת הראב"ד דהרמב"ם לשיטתו דפוסק טומאה דחויה בצבור, ואם יש טהורים בעזרה אפי' הם מיעוט עובדים הטהורים, א"כ לא משכחת לה שיאכלו קרבן צבור הבא בטומאה אלא בעלי מומין, וזה אין חידוש דקרבן צבור הבא בטומאה עובדים טמאים ואינם אוכלין ואינו צריך לחשבו, ואינו חושב אלא היכי דאפשר הקרבן ליעשות ע"י אחר מי שאוכל כמו בכה"ג אונן, ומ"מ מקריב אף שאינו אוכל.

2 זבחים פתח ↗

מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִבּוּר.

2 שואל ומשיב מהדורא תנינא פתח ↗

והנה בשנת תרט"ו בש"ק אחרי הגיעני תשובה מהחריף מו"ה אלי' מארדער נ"י ופלפל בענין כ"מ דא"ר ל"ת ואעתיק פה מ"ש בבואי הביתה כי הייתי אז ב"ק בערזאן כאשר הייתי שם על אשר הוצב לאמי הצדיקת הכ"מ מצבת אבן ב' אייר ובשובי הביתה ב' אמור השבתי והנה הוא נסתפק איך הדין לענין אם היה עובר איזה עבירה לצורך פקוח נפש אם שייך בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ומטעם דשבת רק דחויה לגבי פקוח נפש וא"כ ה"ה שאר איסורים אינן רק דחויה ולפ"ז לפמ"ש המהרי"ט דכל הטעם דל"מ הוא רק היכא דמתקן בזה האיסור וגם כאן כיון דאינו רק דחויה מחוייב לתקן האיסור ועי"ז שאנו אומרים דל"מ שוב נתקן האיסור. הנה לפענ"ד אין חשש בזה ולא דמי לאיסור בשוגג שכתבו האחרונים דל"מ וכן באיסור דרבנן דשם עכ"פ הוא איסור בעצם רק שעבר בשוגג וכן איסור דרבנן עכ"פ איסור הוא אבל פקוח נפש דדחויה ניהו דאם אפשר באופן אחר אינו מותר אבל כל שעשה לצורך פקוח נפש הרי התורה אמרה דדוחה ואיך שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא הא באמת התורה אמרה שדוחה ומה שרמז מעלתו לרש"י זבחים דף ל"ג שע"י נשיאת עון דציץ היא דחוייה ומשמע דיש עון הנה פשוט דעכ"פ כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא שייך שהרי אדרבה אמרה בהדיא דאם אי אפשר לו בהיתר נדחה האיסור ואיך שייך לומר דאמר רחמנא לא תעביד הא התורה צותה דיעשה ומה שהאריך מב"ק דף סמ"ך ובחו"מ סי' שנ"ח דאף שמותר להציל עצמו במקום פקוח נפש בממונו של חבירו מ"מ מחוייב לשלם וע"כ כל דמטעם מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד וע"ז דחה דשם אמרינן דהוה כהלואה וזה ניחא ליה שילוהו לצורך פקוח נפש ומש"ה צריך לשלם לפענ"ד הוא פשוט דשם ניהו דהוה פקוח נפש של זה מ"מ ממונו של חבירו אינו מותר לקחת וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"ק דף פ' גבי מעשה בחסיד אחד שהביא בשם המאירי דאף שכל האיסורין הותרו להתרפאות מפני פקוח נפש מ"מ דבר שנאסר מכח תקנה ופסידת אחרים ראוי להחמיר בזה יותר מכ"ש לגזול אחד ולהציל נפשו זה לא הותר. ולפענ"ד נראה הטעם בזה דהרי אמרו בדף פ' בנדרים דכביסתם וחיי אחרים כביסתן קודם משום דצערא דגופא עדיף מחיי אחרים ועיין ב"ש באהע"ז סי' פ' ס"ק ט"ו דהרמב"ם ס"ל כן וכן מצאתי בשאלתות פרשה ראה דפסק כן ולפ"ז הא כל שגוזל אחרים עכ"פ צער אחרים איכא וכל הגוזל פרוטה כאילו נוטל את נפשו וא"כ עכ"פ צערא דגופא של אחרים קודמים לחייו של זה וז"ב לפע"ד ואף דהר"ן כתב שם דצערא דגופא חשוב חיי נפש היינו לא חיי נפש ממש רק דצערו של זה חשוב טפי מפקוח נפש של חבירו וה"ה כאן ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דרבי יוסי לשיטתו דס"ל דחיישינן למעוטא ועיין יבמות דף ס"ז לכך כיון דיש מיעוט אנשים שהצער נוגע להם עד נפש לכך צערא דגופא עדיף מחיי אחרים דהוה ג"כ ספק פקוח נפש דחיישינן שמא זה הוא מן המיעוט. ובזה נראה לפענ"ד מה דהביא בשיטה מקובצת כתובות דף י"ט דר"מ ס"ל דגם גזל יהרג ואל יעבור והיינו משום דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וא"כ ממונו של זה ויש לו צער טובא דחשיב כפקוח נפש עדיף מפקוח נפש של זה ולכך יהרג ואל יעבור ור"מ אזיל בתר מיעוטא להחמיר ולפ"ז אף לדידן דקי"ל כרבנן דר"י היינו כשיש ודאי פקוח נפש של חברו לכך חיי אחרים קודמים לכביסתו של זה אבל בשאין כאן רק ספק סכנה כ"ע מודים דצערא של זה עדיף דיש ג"כ חשש פיקוח נפש של זה אף דלא חיישינן למיעוטא אבל כשאין כאן רק ספק סכנה ודאי צערא של זה עדיף. ומיושב קושית הב"ש הנ"ל דלמה לא פסק כרבנן דר"י ודו"ק היטב. ומה שהקשה מעלתו על מה דפריך הש"ס והרי אלמנה לכהן גדול ומ"פ הא התוס' שם דף ד' ד"ה מיתבי כתבו דאתקש גירושין למיתה דגירושין מוציאין מרשות הבעל וא"כ נימא דה"ה קידושין דאתקש הויה ליציאה יפה הקשה ולפענ"ד נראה דל"מ לשיטת הר"ן ריש קידושין דדוקא קידושי שטר אתקש הויה ליציאה ולא בקידושי כסף א"כ קושית הש"ס דסתמא קתני דכל מקום שיש קידושין ויש עבירה אף שקדש בכסף דאז לא אתקש הויה ליציאה אלא אף אם נימא דכל קידושין אתקש הויה ליציאה ועיין אהע"ז סי' כ"ח נראה לפענ"ד דבר חדש דהרי אמרינן בכמה מקומות ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוה גיטא ומדרבנן הוי גיטא ומשני דאפקעינהו רבנן קידושין דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכתבו התוספות ריש כתובות משום דאומר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל וכל דרבנן לא רצו בקידושין הוה כאומר על מנת שירצה אבא והרי לא רצה ע"ש בקדמונים. ולפ"ז מכ"ש אם התורה לא רצתה בקידושין אלו היאך אפשר דמועיל והא התורה לא רצתה בקידושין והרי הוא אמר כדת משה והרי דת משה אינו מסכים לזה ודוקא בגירושין דלא אמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש ועיין פ"י גיטין דף ע"ג דהקשה באמת הא כותבין כדת משה וישראל בגיטא אבל ל"ק דעכ"פ הוא אינו אומר שמגרש כדת משה וישראל אבל בקידושין הוה כמתנה על מנת שירצו ולא רצו ומכ"ש היכא שתתורה לא רצתה. איברא דלפ"ז קשיא להיפך דגם לאביי יקשה למה יהי' חלין הקידושין במידי דא"ר לא תעביד והא התורה לא רצתה בזה והוא מתנה כדת משה וישראל. אמנם נראה דבר חדש דהנה מה דאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הוא משום דמסתמא קידש אדעתא דרבנן והיינו בזה שקידש בהיתר רק שאירע דבר אח"כ שע"י יצטרך לבטל הקידושין שייך לומר דאדעתא דרבנן מקדש אבל באם מקדש איזה אשה שאסורה לו איך שייך דמקדש אדעתא דרבנן והא רבנן אסרו לו ומכ"ש במה שהתורה אסרה ולפ"ז אביי דס"ל קידש לוקה א"כ מתחלת הקידושין הוא דעשה איסור שוב לא שייך לומר דקידש אדעתא דדת משה וישראל אבל לרבא דס"ל בעל לוקה לא בעל אינו לוקה א"כ בשעת קידושין אפשר דקדיש אדעתא דדת משה דעדיין לא עבר שפיר י"ל דאינו מועיל אם קדש ובעל אח"כ ועיין שעה"מ הלכות מעילה ה"ז שהוכיח דלרבא אפילו איסור דרבנן ליכא כל שאינו בעל ע"ש ומה שהקשה מעלתו להפוסקים דס"ל דגם בדרבנן אי עביד ל"מ וע"ז הקשה דהרי בתמורה אמרו דרבא ואביי פליגי אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים והיינו דרבא ס"ל כר"א דיוצא' בדיינים והרי שם ס"ל לר"א בהדיא דאבק ריבית יוצא בדיינים יפה תמה בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דשיטת רבינו דאיסורי דרבנן מצוים בלא תסור והקשה הרמב"ן דא"כ כל איסורי דרבנן למה ספיקן לקולא הא הו"ל מה"ת משום לא תסור וכתב המג"א בשם התשב"ץ דזה כמחילה מאתם כדי שלא נשווה איסורי דרבנן לגמרי כשל תורה ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר חדש דלכך במקום דשייך איסור תורה ורבנן גזרו בזה כמו בריבית דיש רבית קצוצה וריבית דרבנן כמו דרך מכירה וכדומה עשו רבנן היכר שיהיה ריבית דרבנן אינו יוצא בדיינים כדי שיהיה היכר לדבריהם שלא ידמה לד"ת לגמרי ודו"ק בהאי כללא שהוא מחודש מאוד. עוד היה מקום לומר ע"פ מ"ש הש"ך יו"ד סי' קי"ז דלא עשו רבנן אסורי דבריהם שיפקע ממון עי"ז א"כ גם באבק ריבית א"י בדיינים מה"ט אבל דברי הש"ך צ"ע מכמה מקומות אבל מ"ש נכון לפענ"ד ועיין ירושלמי פ"ח דשביעית ומ"ש היפ"מ שם וכבוד חכמים שם בהך דר"י בכביסה וחיי אחרים יעו"ש. והנה במה דהקשו בתוס' ריש או"ב ד"ה מנין דלמה לי קרא על מוקדשין דסתמא כתיב וא"ל דאצטריך כגון דצריך לפסח ואין לו קרבן אחר כי אם או"ב דסד"א דעשה דחי ל"ת דזה אינו דהרי במחוסר זמן יש עשה ול"ת וע"ז הקשה אותי תלמידי החריף מוה' יוסף נ"י נכד הרב מזוועהל דהא לשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אי עבר ודחה אינו לוקה א"כ נ"מ לענין שילקה על או"ב כשהביא לפסח או"ב. והשבתי דבאמת הריב"א בפסחים דף ע"א כתב דל"ש עבר ושחט כשר דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב והפר"ח במים חיים הקשה דהא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתב בשעה"מ דקדשים שאני דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב ע"ש בפ"א מהלכות ק"פ שהאריך בזה ולפ"ז כל דיש עשה ול"ת הרי שינה עליו הכתוב לעכב ועיין מהרש"א בפסחים דשני לאוין לא שייך שינה עליו הכתוב לעכב דיש לומר דאתי ללקות עליו על שני לאוין ולפ"ז על עשה דאינו לוקה בודאי הוה שינה עליו הכתוב וא"כ כיון דהפסח פסול שוב בודאי לוקה דכל הטעם של הריב"א כמ"ש הנוב"י סוף ספרו דמה אולמא האי עשה מהאי עשה וכל שעבר ועשה שוב שייך מה אולמא האי מהאי וכאן הרי אלים ואלים דהא הקרבן פסול ולא קיים העשה כלל ובודאי פסול ועיין טה"ק פ' שני ועיין בחיבורי כת"י שהחילותי לכתוב שנת תר"ג בדף רס"ב:

1 דתרוייהו - אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ"מ למיהוי מאן דאמר בפ"ק דיומא דף ו: דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים:

2 טומאה דחויה היא - כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה:

2 שואל ומשיב מהדורא קמא פתח ↗

שלום וכ"ט אל כבוד החריף המופלג ושנון זית רענן יפה פרי תאר מוה' אלי' מארדער ני'. מכתבו עם ח"ת הגיענ' לנכון אולם לא הייתי בביתי כי הייתי בברעזאן על כי נטלה האם הצדקנית ובבואי הביתה מצאתי דבריו עם שאר תשובות ואמרתי להשיבו יען כי ראיתי בסוף מכתבו שקנאים פוגעים בו ובעוה"ר בעת הזאת ראוי עכ"פ שלומדי התורה יכבדו זא"ז כמאמר חז"ל ת"ח לא כש"כ וע"כ אמרתי להשיבו בפלפלת כ"ש מה שנסתפק מעל"ת באם יצטרך אדם לעבור עבירה במקום פ"נ אם שייך בזה כ"מ דא"ר ל"ת דעכ"פ עובר עבירה ומכ"ש אם נימא דאינו רק דחוי' ולא הותרה והאריך בזה ורצה להביא ראי' מב"ק דף סמך וש"ע סי' שנ"ח דאם יש לו פ"נ מותר לגזול רק שמחויב לשלם ומשמע דל"מ אף דעשה משום פ"נ וע"ז רצה לומר דזה הוא משום דהך גזילה כיון שהוא לצורך פ"נ אמרינן דניחא לי' לזה ונעשה הלואה. ולפע"ד בפשיטות אין ראי' מזה דניהו דהוה פ"נ של זה מ"מ אסור לגזול חברו ואף במקום שנוגע לסכנת נפשו וגדולה מזו מצאתי בשטה מקובצת ב"ק דף פ' גבי מעשה בחסיד אחד שכ' מהכא שמעינן דאף שהותר להתרפאות באסורין לצורך פ"נ מ"מ דבר שנאסר מכח תקנה ופסידת אחרים ראוי להחמיר ביותר הרי שאף משום חשש פסידת אחרים אסור להתרפאות אף ששייך פ"נ מכ"ש דאסור לגזול משום פ"נ וא"כ לכך צריך לשלם לאחר דלענין שנפסיד האחר זה ודאי אסור אף שהוא לו פ"נ וז"ב ולפענ"ד נראה דהטעם בזה מבואר בנדרים דף פ' דכביסתם וחיי אחרים כביסתם קודם לר' יוסי משום דצערא דגופא עדיף מחיי אחרים וכן פסק הרמב"ם כמ"ש הב"ש באהע"ז סי' פ' ס"ק ט"ו וכן מצאתי בשאלתות פ' ראה ולפי"ז כל שגוזל לאחרים הרי אמרו דהגוזל פרוטה כאלו נוטל נפשו ונשמתו ועכ"פ צערא דגופא יש לו ואיך נעשה לאחר בשביל פ"נ של זה ועיין בר"ן בנדרים שם ד"כ דצערה דגופא חשוב כחיי נפש היינו לא דהוה כחיי נפש ממש רק דלענין חיי נפש של אחרים צערא דגופא עדיף ויש לי אריכות דברים בזה ולא נפניתי כעת ועכ"פ אין ראי' משם. אך בגוף הדין מה שרצה מעל"ת לדמות לעבר בשוגג דאמרינין בי' כ"מ דארל"ת והה"ד בזה לפע"ד אין דומה לזה דשאני התם שהאיסור יש בעצם רק שהוא לא עבר במזיד רק בשוגג אבל במקום שהתורה אמרה לדחות ניהו דלא הותרה היינו דאם אפשר שיעשה בהיתר צריך לעשות אבל כ"מ דארל"ת ל"ש בזה כיון דאם אי אפשר התורה אמרה שידחה האיך שייך דהתורה אמרה לא תעבד הרי אדרבא התורה אמרה שיעשה. ומה שרמז מעל' לרש"י זבחים ל"ג בע"ש דנשיאות עון ע"ז הציץ היינו דבקושי הותרה אבל במקום דא"א רק בטומאה התורה אמרה שיעשה בטומאה ול"ש כ"מ דא"ר ל"ת וז"ב ופשוט לפע"ד. ומה שהקשה מע"ל בהא דפריך הש"ס בתמורה דף ח' והרי אלמנה לכה"ג וכו' ותנן כ"מ שיש קדושין ויש עבירה וכו' וע"ז הקשה דהרי התוס' שם בסוגי' כתבו דגרושין אתקש למיתה וגרושין מוציא מרשות הבעל כי היכא דמיתה מוציא וא"כ נימא ג"כ אתקש הוי' ליציאה וגם קדושין מועיל כמו בגרושין יפה הקשה מע"ל ועיין בישועת יעקב לדו"ז רבינו הגדול ז"ל סי' ח"י באהע"ז בחידושי' הקצרים שם שהרגיש בזה קצת. אבל לפענ"ד הי' נראה דלפמ"ש הר"ן ריש קדושין דדוקא קדושי שטר אתקש הוי' ליציאה ולא קדושי כסף ע"ש לענין מחובר וא"כ קושיות הש"ס היא דסתמא קתני כ"מ שיש קדושין והרי גם קדושי כסף בכלל ובזה לא אתקש ליציאה אענם בדרך הפלפול נלפע"ד ע"פ מה דאמרו רבנן בכמה מקומות כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וביארו התוס' בכתובות דף ג' דמש"ה תקנו לומר כדת משה וישראל ובשטה שם הביא בשם הקדמונים דהוה כמו המקדש ע"מ שירצה אבא וכל שלא הסכימו רבנן לקדושיו לא חלו הקדושין ולפ"ז כיון שאמר כדת משה והרי בתורת משה כתיב דאסור לכה"ג לקחת אלמנה וא"כ אינו כדת משה וישראל ופשיטא דלא חלו הקדושין ול"ד לגרושין דל"ש כל המגרש אדעתא דרבנן מגרש ועפ"י בגיטין ע"ג דהקשה למה לא נימא כל דמגרש אדעת' דרבנן כיון שכותבין בגט כדת משה וישראל אבל לק"מ דשם אינו אומר המגרש כן כ"א שמגרש בגט משא"כ בקדושין דאמר בפירוש כדת משה הוא דמקדש ופשיטא דכל דא"ר ל"ת לא חלו הקדושין ודו"ק היטב כי היא הערה נפלאה. אברא דלפי"ז גם לאביי יקשה אמאי חלו הקדושין הא הוא מקדש אדעתא דדת משה וישראל והרי לא הסכימה דת משה בזה והנראה בזה דע"כ ל"ש זאת דמקדש אדעתא דרבנן היינו במקום שאין האיסור בקדושין כגון הך דכתובות וגיטין דף ל"ג דהאיסור נצמח אח"כ אבל באלמנה לכה"ג הרי תחלת הקדושין באיסור ואיך שייך לומר דהוא מקדש אדעת' משה והרי בתורה כתיב להיפך ולפי"ז אביי לשטתו דס"ל קדש לוקה בעל לוקה וא"כ הקדושין הוה תיכף באיסור ולא קדש אדעתא דדת משה אבל לרבא דס"ל דדוקא בעל לוקה ועיין שעה"מ הלכות מעילה פ"ז דהוכיח דאף איסור דרבנן ליכא בשעת קדושין א"כ כל שבעל אח"כ שוב הפקיעה התורה הקדושה דהרי קדש אדעתא דדת משה וזה אינו עפ"י שיטת התורה ודו"ק היטב כי הוא חריף.

« רש"י על זבחים ל״ב ע״ב:י״ב רש"י על זבחים ל״ג ע״א:ב׳ »